רש"י על פסחים ס״ז

1 אלמא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין - מן העזרה וטמאי מתים נכנסים לתוכה:

2 בטומאה - כשרוב ציבור טמאין במת עושין פסח בטומאה וזבין ומצורעין שבהן נדחין:

3 מצורע חמור מזב - לקמן מפרש חומריה:

4 ואיזה זה כו' - בתמיה:

5 לא יאכלו ממנו - דכי דייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין בטמא נפש הוא דדייקינן גבי איש כי יהיה טמא לא כתיב אלא לנפש ובדידה דייקינן איש ולא ציבור אלמא מהתם יליף דאי מוישלחו כדר"ל זב נמי לישתרי:

6 אלא לעולם מקרא קמא - וכדדייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין ודקשיא לך אימא ציבור כלל לא א"כ דדיוקא דממעטינן ציבור מהאי דינא לחומרא ממעטינן למאי הילכתא כתב לנפש למעוטי זבין ומצורעין לכתוב טומאה סתם דנשמע דבכל טומאות יחיד נדחה לשני וציבור לית להו תקנתא דע"כ לנפש למעוטי זבין ומצורעין אתא ולאחמורי עלייהו ואי לגבי ציבור לא מחמירו עלייהו ולמימר דבטומאת מת הוא דאין ציבור נדחין אלא עושין פסחיהן בטומאה אבל בטומאת זיבה וצרעת אפילו ציבור נמי נדחין לגבי מאן מחמיר עלייהו וכ"ת לגבי יחיד מחמיר עלייהו וקאמר טמא נפש הוא דאית ליה תשלומין לשני אבל זב ומצורע אפי' נטהר בשני לית לי' תקנתא בתשלומין והתניא יכול לא יהו חייבין לפסח שני אלא טמא נפש כו':

7 ת"ל איש איש - כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא א"נ איש כי יגע במת ש"מ למידרשי' באנפיה נפשיה הוא לנפש למה לי אלא ע"כ מיעוטא דציבור לאקולי אתא ולמימרא דאין נדחין אלא עושין בטומאה ומש"ה לנפש למימר דבטומאת מת הוא דאקיל עלייהו אבל זיבה וצרעת לא:

8 לפנים ממחיצתו - מחיצה שנאסר ליכנס בה דהיינו לפני' מחומת כל ערי ישראל כדאמר לקמן מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל:

9 פטור - ממלקות דלא יטמאו את מחניהם:

10 נתקו לעשה - ואע"ג דלאו בתר לאו כתיב ע"כ לנתוקי לאוי אתא דקי"ל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דאי לאטעוניה עשה ול"ת הא כתב ביה עשה אחרינא וישלחו מן המחנה אבל זבין וטמאי מתים לא נתקו לעשה ואע"ג דעשה יתירי כתיבי כל חד וחד למילתיה מדריש בספרי ועוד דבהאי כתיב כל ימי אשר הנגע בו וגו' משמע כל ימיו בבדד ישב קאי דאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כדדרשינן כל ימיו דאונס את הנערה במס' מכות דף טו. כל ימיו בעמוד והחזר קאי ומנתקינא ליה ללאוי:

11 זב - מחיצתו הר הבית דאסור לכנס במחנה לויה כדלקמן שכל הטמאין אין משתלחין אלא מן העזרה לבדה חוץ מזב ובעל קרי שמשתלחין אף מהר הבית ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל דהיינו כל העיר:

12 מחנה לויה - כל הר הבית חוץ לחומת העזרה:

13 עמו - ומשה לוי היה:

14 תנאי היא - דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית:

15 שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו - כגון זבין וטמאי מתים למדנו לשלוחו של מצורע שהוא חמור מכולן:

16 יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה - מדלא כתיב מחנה משמע מחנה לכל אחד ואחד והתם תרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום והאי מחוץ למחנה דמצורע ליתן לו מחנה שלישית:

17 אינו צריך - האי מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שלישית להוציאו דכולהו מהתם נפקי דעל כרחך כולן חמורים זה מזה בטומאותיהן דאי כולהו שוו לענין מחנות לכתוב שילוח בקל ואנא ידענא כל שכן דחמור בעי שילוח ומדכתבינהו כולהו ש"מ שילוחו של זה לא כשילוחו של זה:

18 זב לא כ"ש - לקמיה פריך מאי חומריה דזב מטמא מת:

19 לרבות טמא שרץ - לשילוח והוא הדין לנוגע בנבילה וכל טמאי מגע וכיון דכתב רבוייא לטמאי מגע לא איצטריך למיכתב זב דחמיר מטמא שרץ שהרי טומאה יוצאה עליו מגופו זב אינו מטמא מחמת אונס אם ראה מחמת מאכל ומשתה או חולי או קפיצה כדאמר במסכת נדה בפרק בנות כותים נדה דף לה. מבשרו ולא מחמת אונסו ומשנינן כי האי גוונא זב טמויי נמי מטמא כגון טומאת טמאי שרץ שאינו אלא טומאת ערב:

20 זב נמי מטמא באונס - כגון בראיה ראשונה שאין בה אלא טומאת ערב דאיתקש לשכבת זרע דכתיב ויקרא ט״ו:ל״ב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע והיינו ראיה ראשונה דלא מנה ביה בהאי קרא אלא חדא זיבה דאזלינן בתר מניינא דקרא כדאמרינן במגילה ד' ח. מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו':

21 מטמאה באונס - מהאי היקש גופיה נפקא ליה לרב הונא מה קרי מטמא באונס אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה דגבי קרי לא כתיב מיעוטא אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס זוב דומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת:

22 פריעה - פריעת הראש גידול שיער:

23 פרימה - בבגדים:

24 ואסור בתשמיש המטה - כדכתיב ויקרא י״ד:ח׳ וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו למאן דאמר במועד קטן ד' ז: ק"ו לימי חלוטו איכא חומרא טובא ולמאן דאמר ימי ספרו דוקא אפ"ה חומרא מיהא היא דאילו זב לא מיתסר מידי בתשמיש:

25 זב - עושה משכבו ומושבו אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בו טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו אע"פ שלא נגעו הבגדים במשכב אבל מצורע אע"ג דתניא בתורת כהנים עושה משכב ומושב לאו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אלא לטמא אוכלין ומשקין:

26 ומטמא כלי חרס בהיסט - דכתיב ויקרא ט״ו:י״ב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ותניא בתורת כהנים יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהא טמא תלמוד לומר אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן אינו מטמא במגע אלא מאוירו אם כן מאחר שלמדנו שמטמא אותו מאוירו מה ת"ל אשר יגע בו פירוש ומה חלק בו ומה הוסיף בו בכלי חרס בטומאת הזב מבשאר טומאות במגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו:

27 ומשנינן זב וכל זב לרבות - קרי כזב וכיון דאיתרבי בעל קרי לישתלח חוץ לשתי מחנות לא איצטריך מצורע דחמור מבעל קרי:

28 ופרכינן מאי חומרא כדאמרן - וכיון דלא איצטריך וכתביה רחמנא ליתן לו מחנה שלישית אדרבא כו':

29 במשהו - כעין חרדל ובפחות מכאן במסכת נדה ד' מ: ומצורע שיעורו כגריס בתורת כהנים:

30 כחתימת פי האמה - כדי סתימת נקב פי אמתו ויליף לה מהחתים בשרו את זובו במסכת נדה דף מג::

31 ואיתקש בעל קרי לזב - כדכתיב זאת תהיה תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זב צריך כחתימת פי האמה אף בעל קרי אלמא מצורע חמור דאזלא ליה פירכא דכל שהוא וכי איצטריך ליתן לו מחנה שלישית:

32 וכל - דכתיב גבי מצורע מאי כל מרבי גבי דין מצורע:

33 שפיר קאמר ר' שמעון - דמפיק ליה מההוא קרא דין שילוחין ולמה לי קרא אחרינא:

34 ההוא - צרוע וזב לכדר' אליעזר אתי לאקשינהו לטמא מת לפוטרו מן ההיכרת בפסח הבא בטומאה ואע"ג דלא אישתרי להו לכתחלה בביאת מקדש:

35 אין טמאי מתים משתלחין - כגון פסח הבא בטומאה דאישתרו טמאי מתים לכתחלה כשרוב הציבור טמאי מתים כדכתיב איש וכו' כדלעיל בשמעתין:

36 אין זבין ומצורעין משתלחין - שילוחן הראשון בכרת ומיהו לכתחלה לא אישתרו דהא טמא לנפש גלי רחמנא דאין ציבור נדחין הא בשאר טומאות נדחין מיהו אהני היקישא לפוטרן מן ההיכרת:

37 מחילות לא נתקדשו - הני תרתי מילי שמעינהו כי הדדי מרביה וכי הדדי אמרינהו מחילות ומערות שלתחת העזרה לא נתקדשו בקדושת עזרה:

38 ובעל קרי משתלח כו' - והיינו כברייתא דהא איתקש לזב:

39 לטומאתן - דאין טמא שבעה כזב וכטמא מת:

40 טומאת ערב בהדיא כתיב ביה - כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים וגו' ויקרא ט״ו:ט״ז:

41 מה שרץ מטמא באונס - אם נפל עליו שרץ מת:

42 מטמא באונס - כגון אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה: